מערכת הספוגים (Porifera)

תיאור כללי

איור מבנה היצור החי

הספוגים הם יצורים הבנויים תאים המאוגדים למעין רקמות-אברים הממלאים תפקידים מסוימים ביחד ללא מערכת עצבים, כאשר כל תא יכול להתקיים ולפעול עצמאית. שילוב התאים יוצר מבנה בסיסי של גביע הצמוד לתשתית. בגביע פתחים דרכם חודרים מים נושאי חמצן ומזון לחלל מרכזי על ידי זרם הנוצר מתנועה משולבת של ריסים בתאים הפנימיים. התכונות המאפיינות את כל המערכה הם הקוצים הבונים את השלד הפנימי ותאים בעלי צורה מיוחדת הנקראים תאי-צווארון (collar cells).

מסכת התאים מיוצבת סביב שלד רשתי מחומר גירי העמיד להתאבנות , מחומר אורגני (ספונגין) ומתחמוצת הצורן (סיליקה), אשר עשויים להישמר בתנאי קבורה מיוחדים. ספוגים בעלי שלד אורגני הקבורים בקרקעית מפורקים על ידי חיידקים היוצרים סביבה מחזרת, העוטפת את השלד האורגני בברזל גופריתי (פיריט). חשיפת מאובן פיריטי כזה למים נושאי חמצן מחמצנים אותו לתחמוצת ברזל המשאירה בסלע העתק של הספוג (תמונה ב-2 מסלולרי 12) או דפוסו. מאובנים כאלו מוכרים בסלעי גיר וקרטון מהקרטיקון העליון ומהאאוקן, ומחרסיות מגיל פלאוקן (תצורת טקיה).

סביבות מחיה ואקולוגיה
ספוגים יכולים להיות בודדים או לבנות מושבות. 80% ממיני הספוגים מאכלסים סביבות ימיות, 20% הם מיני מים מתוקים. מרבית המינים הימים הם של מים רדודים, מרביתם נושאי אצות סמביוטיות. נפיצותם הגבוהה ביותר היא ברצועה הטרופית. הם מעדיפים סביבות של מים צלולים על מנת להימנע מסתימת הנקבים של השלד. מינים רבים של ספוגים עברו התאמה המייעלת את צורת האכילה שלהם. התאמה זו כוללת יצירת מבנה של גבעול המונע את האפשרות של כניסת חוזרת של מים "משומשים" לספוג, מינים של מים רדודים בהם כיוון הזרם קבוע מטים את גופם בצורה שבא הגוף פונה לזרם העשיר במזון.
תופעה נפוצה מאוד בקרב הספוגים היא אכלוס חלל העיכול המרכזי על ידי בעלי חיים אחרים כגון סרטנים, דגים או תולעים. במרבית המקרים מדובר בסמביוזה מטיפוס פרזיטיות אשר הספוג לא מפיק תועלת ממנה. מספר מיני ספוגים ידועים כאחראים להרס אורגניזמים אחרים: מספר מינים מתמחים בקדיחת קונכיות, הקדיחה נעשית בעזרת מחטים צורניות הפועלות כאזמלים ומנתקות שבבים תוך קדיחת מחילות לתוך פני גיר חשופים. פעילות זו מאובחנת על ידי נקבים בקוטר 1-2 מ"מ בקונכיות (לרוב של אוסטראידים).

קדיחות של ספוגים בצדפה

רקורד גיאולוגי
הקבוצות הראשונות של הספוגים הופיעו כבר בפרה-קמבריום ומאז הם נפוצים עד ההווה. בגלל מבנה השלד המחטי, מרביתם אינם נשמרים בשלמותם כמאובנים. הספוגים בדרך כלל אינם בעלי חשיבות ביוסטרטיגרפית, בעיקר בשל השתרעות המינים על פני תקופות גיאולוגיות ארוכות טווח.
חשיבותם העיקרית היא בהיותם מקור לסיליקה ביוגנית, והיותם בוני שוניות במספר תקופות גיאולוגיות (בעיקר בתקופת היורא).